נַחֲלַת יְהוּדָה מִזְּמָן, הַיּוֹם
ללאה זוסמן
א' יְרוֹקַת הַחֲמוֹר
כְּפִצְצַת מִצְרָר נִתָּז הַזֶּרַע
מִירוֹקַת הַחֲמוֹר: תְּגוּבַת שַׁרְשֶׁרֶת
מִנִּצְרָה שְׁלוּפָה
נִדְרֶכֶת בְּמַגַּע יָד
לְכָל כַּדּוּר יֵשׁ כְּתֹבֶת.
וַעֲדַיִן אֲנִי מִשְׁתָּאֶה עַל מַנְגְּנוֹנֵי הַפֶּרִי
אֵיךְ נוֹרָה לְמֵרָחוֹק הָרֶסֶס הַיָּרֹק
וְהָעוֹר נֶחֱרָךְ בַּמְּסוֹס:
יַמָּ"ח יָרֹק כָּזֶה
תָּפוּחַ מִמּוֹקְשֵׁי מַגָּע
וְרַרְנָ"טִים שֶׁל זֶרַע.
כָּךְ הַיְּקוּם נִבְרָא, אוֹמְרִים.
בְּרֵאשִׁית, חֶלְמוֹנִית שֶׁל שֶׁמֶשׁ,
הֶבְהֵק מַפָּץ גָּדוֹל
(אוֹר שִׁבְעַת הָרְקִיעִים),
וְאַחַר כָּךְ הַבְדָּלָה בֵּין יַרְקוּת לְיַרְקוּת.
בְּנַחֲלַת יְהוּדָה בֵּין עִשְׂבֵי הַבָּר
נָגַעְתִּי בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה בִּירוֹקַת הַחֲמוֹר,
וּבֵן חֲמֵשׁ־עֶשְׂרֵה יָדַעְתִּי פֶּתַע
בָּעִרְבּוּבְיָה הַנִּתֶּזֶת טוֹב וָרָע
וַאֲנִי נוֹגֵעַ וְנוֹגֵעַ
ב' הַיּוֹם, מִזְּמָן
בְּיָמִים מִשֶּׁכְּבָר רָאִיתִי
בַּצְּעָדִים שֶׁטָּבְעוּ בַּחוֹל
פֶּרַח שָׁסוּעַ לְכָל אָרְכּוֹ, חוֹשֵׁק
בְּשִׂפְתוֹתֵי עֶרְוָה לַחוֹת
אֶת דַּבּוּרֵי הַשֶּׁמֶשׁ הָרַעַבְתָּנִים.
בְּשַׁעַר הַפַּרְדֵּס,
בְּצֵל שׁוּרַת הַבְּרוֹשִׁים, חֲמַקְמַק
בַּאֲבַק הַכֻּרְכָּר הַפּוֹרֵחַ
וּבָאֲוִיר, רָאִיתִי
אֶת צִלִּי עָקוּץ
בַּשֶּׁמֶשׁ, יוֹנֵק מָתוֹק
חַם, טַעַם עַז
לֹא זָכוּר כְּמוֹתוֹ
מֵאָז, וְעָף
בִּרְבוֹת הַיָּמִים, אֶתְמוֹל בְּנַחֲלַת יְהוּדָה, בַּדֶּרֶךְ
רָאִיתִי סְבַךְ־תִּפְרַחַת צֵל לָפוּת בִּזְרוֹעוֹת
הַמְטַפֵּס שֶׁעַל הַשַּׁעַר, רוֹחֵשׁ
עָסִיס וְעֹקֶץ.
זוֹ הַמְּתִיקוּת? הַפֶּרַח הַמְפֻלָּח שׁוֹתֵת
זִמְזוּם, זָכוּר הַיּוֹם.
ג' קִבְרוֹ שֶׁל זוּסְמָן בְּרִאשׁוֹן לְצִיּוֹן
גַּם בְּיוֹם קַיִץ בְּבֵית הַקְּבָרוֹת הַיָּשָׁן בְּרִאשׁוֹן
קָרִיר בְּצֵל הַצַּמָּרוֹת.
תְּרֵיסַר שָׁנִים וְיוֹתֵר מֵאָז.
לֹא בְּיוֹם הַשָּׁנָה, כִּי אִם
בְּמוֹצָאֵי שִׂמְחַת־תּוֹרָה נִשְׁמַע בָּרַדְיוֹ
הַמִּזְמוֹר "לִפְנֵי כִּסְאֲךָ, הוֹ אֵלִי, אֶתְיַצְּבָה"
כִּבְיוֹם הַקַּיִץ הַמַּחֲנִיק בְּנַחֲלַת יְהוּדָה.
בַּצָּהֳרַיִם לִוִּינוּ אֶת עֶזְרָא לִמְנוּחָתוֹ הָאַחֲרוֹנָה.
אֶת צַמֶּרֶת הַשֶּׁסֶק הַמּוֹרִיקָה בַּחֲצַר בֵּיתִי (הָעֶרֶב,
שְׁחֹרָה־מַבְהִיקָה,) אֵינֶנִּי יָכוֹל לְדַמּוֹת
לְחוֹמַת הַבְּרוֹשִׁים שֶׁבְּבֵית־הַקְּבָרוֹת הַיָּשָׁן בְּרִאשׁוֹן
לַמְרוֹת הַמֶּרְחָק, שֶׁהוּא חֲצִי שָׁעָה בְּקַו אֲוִירִי.
ד' כִּמְלֹא פַּרְסָה
אֵיפֹה מוֹצְאִים הַיּוֹם פַּרְסָה שֶׁל סוּס?
לֹא הַשַּׂהֲרוֹן בַּסָּלוֹן,
כִּי אִם חֲצִי סַהַר,
חָלוּד מִן הָאֻרְוָה,
אֲנִי מִתְכַּוֵּן.
וְרֵיחַ.
וּשְׁבִיל הֶחָלָב
בְּנַחֲלַת, אֲנִי מִתְכַּוֵּן.
חוּמָה, הַסּוּסָה
הַזְּקֵנָה שֶׁמֵּתָה,
אֲנִי מִתְכַּוֵּן. וְגוּרָה
הַחַצְרָן, חֲבֵרוֹ שֶׁל בְּרֶנֶר,
מִיָּד אַחֲרֶיהָ.
נְעוּרַי, אֲנִי מִתְכַּוֵּן.
סוּסֵי הָעֵץ,
הַטְּרוֹיָאנִים שֶׁל זִכְרוֹנוֹתַי.
ה' שִׁעוּר בְּחַקְלָאוּת: נְשִׁירִים
כְּשֶׁקָּרָאתִי בָּעִתּוֹן שֶׁסָּגְרוּ אֶת
בֵּית־הֶעָלְמִין הַיָּשָׁן ("מֵחֹסֶר מָקוֹם"),
נִזְכַּרְתִּי.
נִכְתַּב
שֶׁהִכְשִׁירוּ בֵּית־קְבָרוֹת חָדָשׁ
(לָשׁוֹן מְנֻפָּה, הִכְשִׁירוּ,
בְּטַעַם חֶבְרֵה־קַדִּישֶׁא)
בָּאֲדָמָה חַקְלָאִית, מֻפְקַעַת.
מֵעַתָּה, אֲנִי יוֹדֵעַ,
הָאֲדָמָה תַּצְמִיחַ רַק שַׁיִשׁ מְשֻׁיָּף,
חָמֵשׁ דַּקּוֹת מִכָּל מָקוֹם
שֶׁבּוֹ הַחַיִּים עוֹשִׂים אֶת הַמָּוֶת לַחַיִּים.
אֵין פֶּלֶא שֶׁנִּזְכַּרְתִּי עַכְשָׁיו
בַּשִּׁעוּר הַהוּא בְּחַקְלָאוּת, בְּנַחֲלַת־יְהוּדָה,
עַל תְּלָמִים רְחָבִים בִּנְשִׁירִים
(עֲצֵי שָׁזִיף, תַּפּוּחַ, אַגָּס וְכוּלֵי)
כְּדֵי שֶׁשָּׁתִיל לֹא יַעֲשֶׂה אֶת הַמָּוֶת לִשְׁכֵנוֹ.
1998-1985
________________________
ב-26 במאי השנה ייערך בביה"ס החקלאי בנחלת יהודה כנס מחזורים. התאריך מציין 50 שנה למועד שבו גמרתי את לימודי במוסד, אם כי המשכתי ללמד בו מדי פעם.
אני חוזר ומפרסם את השירים האלה כאות כבוד למוסד, מנהליו, מורי ומדריכיו: מתילדה הלפרין, שמואל ברגסון, ארנון ירדני, ישראל הלר, גיסיה סולקיס, משה גורה, האחים למשפחת שאול ואחרים, שרבים מהם כבר אינם עמנו.
תמונת המחזור של בני כיתתי
אלו שירים עם אבק
שירי שיתוף בחוויות נושנות בשפה נושנה
ותמונה שיש בה יותר מורים מתלמידים.
כמה מורים היה צריך בשביל ללמד נער לקצור בחרמש
ולהבדיל בין צנונית לגזר כשהם עוד ברחם?
לאי ליגל פואט:
משורר ישן כתב דברים ישנים.
למורים האלה היו גם תלמידים אחרים בביה"ס.
אתה מבדיל בין צנונית לגזר כשהם ברחם?
אתה בכלל מסוגל לקצור בחרמש או במגל?
יכול ללמד אותך גם איך עושים את זה עם עוד כמה כלים
וגם להבחין בין צנונית וגזר כשהם עוד ברחם
למרות שאת מיטב החינוך החקלאי שלי השקעתי בגידול עשבים
הכל אוטודידקטי
לאי ליגל פואט:
הקוצר בחרמש או במגל חייב להתכופף כדי לקצור היטב.
אינני מתכוון להתכופף די הצורך לקצור אותך!
היי גיורא
איזה… יופי
כל כך רומנטי
זו מתחקות…
להתראות טובה
:)))
זו רק תגובה ראשונית לשיר הראשון- ירוקת החמור…טוב שיד אחת תמיד פנויה לכתוב, לתעד …שיר שובב ומשפריץ בעדינות.
השירים מזכירים תקופה אחרת, של איכפתיות שאינה מתביישת בתמימותה הרעננה. ילדות ונעורים בחיק טבע לא מעוצב, לימודים במוסדות שעיצבו גם רוח.
מרגש, השירים והתמונה – ואיפה אתה, גיורא? תגלה לנו.
לענת,
הו, אני?
בתחתית התצלום למטה באמצע. כשכולם הצטלמו אני הייתי בבית-חולים והביאו תמונה מן הבית.
לכל המגיבים אני מבקש לציין, כי האשה שלה מוקדש השיר, לאה זוסמן ז"ל, היתה רעייתו של המשורר עזרא זוסמן שיום מותו מצויין בשיר. הילד י. זוסמן בתצלום הוא בנם.
המשפחה התגוררה בנחלת יהודה מ-1922 ומתגוררת שם עד עצם היום הזה.
ולשאר שוחרי האינפורמציה. המורה לספרות ולתנ"ך י. הלר היה דודו של יהושע קנז.
הממושקף, אם זיהיתי נכון.
משורר הכתה? או הס מלהזכיר?
בכתובת ששלחת נפלה כנראה טעות – איני מצליחה להחזיר מייל.
יפה ,עדינה ומצחיקה האנלוגיה לירוקת החמור.
הנה משלי:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=6926&blogID=236
גיורא, לצערי, בית הקברות החדש "ירקון" הופקע ממשפחתי. השטח היה הפרדסים של סבי ז"ל.
"החיים עושים את המוות לחיים"
צר לי.
אולי זה מנחם: דוד אבידן קבור שם.
יתרה מזו: דודתי, אחות אבי, ובעלה קבורים שם. הדוד הגיע לגיל 95 ומת לפני חודשים אחדים.
גיורא, גם לי חבל כי לאחיו של סבי היו פרדסים באיזור אחר. בזמנו הפרדס של אותו אח, לא הניב פירות כה טובים כמו אצל סבי, והחקלאים צחקו עליו ועל ביש המזל שלו. לימים הסתבר שאותה אדמה הניבה שכונה שלמה, ששילמה מליונים תמורת האדמה, לבנו של האח ההוא. צחוק גורל..:)
לא ידעתי שדוד אבידן קבור שם.
וצר לי צערך על דודתך ובעלה.
שירים יפים ונוגעים ללב. אין תחושה של אבק אלא של אמת